• >
  • חשיבות הדיוק בתרגום

חשיבות הדיוק בתרגום

by Guest Blogger | July 26th, 2021

 

 

יפעה הדר

 

עם מותו של הסופר והמתרגם יהושע קנז פרסם המשורר והמתרגם דורי מנור מסה קצרה בעיתון הארץ, בה ספד לידידו. בין הדברים כתב:

״׳הרבה רגעי חסד אני זוכר בפגישות אתו, וגם כמה עצות שנטלתי עמי לחיים. למשל העצה הזאת שהוא נתן לי בראשית דרכי כמתרגם: ׳כשאותה מלה מופיעה כמה פעמים במקור׳, הוא אמר לי פעם, ׳אל תחשוש לתרגם אותה לכמה מילים שונות בעברית, אם זה מה שדורש ההקשר. רק מתרגמים חלשים נצמדים למלות הטקסט המקורי, כאילו זה תרוץ למשהו׳״.

אין חולק על כך שכמו המקור, גם התרגום צריך לשאוף ליופי תוך לכידת ההשתמעויות הרבות שלו, מתוך רצון שיהיה בו ממד טבעי וזורם שלא יהיה בו כדי לאבד את עושרה של שפת המקור. אך שאיפה זו אין בה כדי לתרץ או להצדיק פגיעה במבע של הטקסט. ברצוני לטעון, אם כן, שתרגום אותה מלה ״לכמה מלים שונות בעברית״ אינו מעלה רק חשש לפגימה או צרימה; ולא מדובר בתרוץ בלבד. עולה כאן שאלה של פגיעה אנושה ביכולת לייצר שרשרת מסמנים וקטיעתה בשל אותה נקיטת עמדה ׳חזקה׳ כביכול של מתרגם אמיץ שדווקא כך פוגע ברקמת הייצוגים ההכרחית כל כך, השמה את דגשה על החזרה הדיאבולית של אותו הדבר פעם אחר פעם, אותה חזרה עליה פרויד מדבר, ושתפקידה לעמוד על המשמר ולרוקן בהדרגה את ההתענגות ממסמנים לא מודעים.

החזרה היא כלי רטורי אינהרנטי לסובייקט באשר הוא, ומופעיה שניים: האחד הוא חזרה מדוקדקת על הטראומה הראשונית של אותו סובייקט, עם האימה והבלתי נסבל, מה שאי אפשר לייצגו במילים. השני הוא חזרה עם שינוי, שתפקידה לרוקן את הטראומה מתחושת האימה המלווה אותה. כך, לחזרה כפי שפרויד מנסח אותה יש תפקיד כפול העוסק בהתענגות (כפיית החזרה) ובמה שמאפשר לסכל או לרוקן את ההתענגות. החזרה אפוא מתמירה את הבלתי נסבל במה שהוא נסבל חלקית. מה שקודם היה בלתי אפשרי לביטוי והיה בשדה הממשי הופך, באמצעות חזרה בלתי פוסקת, למילים שנמצאות במרחב הסמלי הנסבל. מרחב סמלי נסבל זה מייצג את החיים.

כדוגמה לכשלים היכולים לנבוע מגישתו ״החזקה״ של קנז בחרתי להציג חלקים קצרים משירו של ט.ס. אליוט ״שיר אהבה של ג׳יי אלפרד פרופרוק״ כלשונם באנגלית ולאחר מכן אביא את אותם קטעי השיר בתרגומו הנפלא של המשורר חתן פרס ברנר אלי אליהו:

And indeed there will be time

To wonder, “Do I dare?” and, Do I dare?

[…]

Do I dare

[…]

Do I dare to eat a

Peach?

אליהו בחר לתרגם את שלוש הפעמים הראשונות בהן מופיע הצירוף ״Do I dare ״ כך: ״האם יהיה בי עז?״ ואילו בפעם הרביעית והאחרונה הוא שינה ותרגם: ״האם אעז אפרסק לטרוף?״ אליהו, יש לשער , בחר לנקוט בגישתו של קנז ולנהוג מנהג מתרגם ״חזק״ שאינו חושש להתרחק מהמקור, אך לשיטתי, האופן בו הסובייקט מוצא בגרסה העברית המתורגמת יוצא נפסד מגישה זו של מתרגם ״חזק״ כביכול.

השאלה החוזרת בשירו של אליוט, בעיקר בשל אזכורו של המלט בשיר (״I am not Prince Hamlet״), מהדהדת את השאלה ״להיות או לא להיות.״ שאלתו של המלט משרה על השורה אמביוולנטיות והצטלצלותה בשירו של אליוט מאצילה על המילים אותה נימה של חוסר החלטיות המלטית. חזרה מרובעת על השאלה מעצימה את הטלטלה האוחזת במספר, מחזקת את הטראומה הראשונית ובד בבד מרוקנת את ההתענגות שבסבל בעצם החזרה עליה, אך משאירה את הטראומה במופעה הראשוני, שאין בו מהחיים. זהו מופעה של הטראומה שאין בה הבדל והיא כופה על הסובייקט היתקלויות חוזרות ונשנות ואף לא מודעות עם הטראומה הראשונית הבלתי נסבלת. הגריעה בתרגום העברי, הבחירה לחזור על הצירוף כלשונו שלוש פעמים בלבד ולשנות אותו בפעם הרביעית, מחסירה מעוצמת היעדר ההחלטיות של הפרוטגוניסט. לא זו גם זו, אלא שהשינוי נעשה לקראת סוף השיר, כך שנדמה שהשורה מסמנת תזוזה בעמדתו של הסובייקט, מתווה לעבר התמרה המעקרת את כוחה המכחיד של הטראומה ומעוררת תקווה לחיים, בעוד שבמקור אין תנודה; הסובייקט הנוירוטי-אובססיבי נותר מבוצר בטראומה הראשונית, ועל כן אחת דינו, לטבוע.

חזרה נוספת בשירו של אליוט היא על הצירוף ״I have known״. צירוף זה מופיע במקור שמונה פעמים וחשיבותו, כצירוף החלטי המעיד על ידיעה, מבצבצת ועולה כנגד השאלות החוזרות ונשנות, ובעיקר השורה בפתח השיר: ״להוליך אל השאלה המוחצת...״ (״To lead you to an overwhelming question״). אשר על כן, לדעתי מן הראוי היה לתרגם את הצירוף הזה שוב ושוב כך בדיוק, ״ידעתי״, מבלי לשנותו,. אליהו עם זאת, בחר לתרגמו בשני אופנים. ראשית הוא מחליפו במילה ״ידעתי״ (״כי את כלם ידעתי כבר, ידעתי את כלם – ידעתי את הערבים, הבקרים את הצהרים / בכפיות קפה מדדתי את חיי / ידעתי את נפילת הקולות הנופלים אל מותם...״) ואילו בשנית הוא מחליפו בצירוף ״אני מכיר״ (״וכבר אני מכיר את העינים. את כלן אני מכיר.../...// אני מכיר את הזרועות. את כלן אני מכיר – ״). המסמן ״ידעתי״ צופן עמקות שאינה מתבטאת במילה הכרתי. הידיעה לוקחת את ״היודע״ למצולות הכמוסות מעין ה״מכיר״. ״לדעת״ אף פירושו לבעול; ידיעה ברמה המוצנעת והקרובה ביותר, הגופנית, התנ״כית. כך, כשאליהו בחר להשתמש במילה ״מכיר״ הוא חיסר מן השיר אך גם אצל לו משמעויות חדשות. במילה ״מכיר״ טמונות משמעויות כמו מזהה וגם מתקף, אך חסרה לה המשמעות הגופנית הנוקבת. תרגומו של אליהו מפצל בין שני המסמנים ויוצר אמביוולנטיות שאינה קיימת בטקסט המקורי.

חוזקו של המתרגם אינו ניכר דווקא בכך שהוא מותיר את חותמו בטקסט. המתרגם ״החזק״ הוא זה שיודע להצניע את יכולותיו ולתת לטקסט המקורי לזהור, גם אם יש לחזור על אותה מילה או ביטוי פעמים רבות.

אכן, קל לפרוץ את גבולות הטקסט הקיים כדי לייצר יופי ושונות, אך אולי דווקא המתרגם החזק הוא זה שאינו חושש ואינו מתרץ את השימוש החוזר ונשנה במילת הטקסט המקורית ואינו צריך להצדיק את מעשהו.

Request for translation

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Invalid field data!

Successful sending of request!